קבלה (עצמית) ואני התנהלנו במעין ריקוד טנגו שכזה במשך שני עשורים. בכל פעם שהעזתי ולקחתי צעד קדימה, היא החזירה אותי 5 אחורה. 

מכירות? חלקכן לבטח היו רשומות, בשלב כזה או אחר בחיים, לחוג ריקוד המכשיל הזה. 

אכילה רגשית ודימוי גוף שלילי. הם הרעה החולה שהעסיקה אותי 24/7 מרבית חיי הבוגרים.

כמה קילוגרמים לפה או לשם חרצו את גורלי, והכל באשמתי וביוזמתי. כשהמשקל בישר על ירידה, קולולו שמחה וצהלה - הייתי פעילה ונוכחת יותר, מתבודדת פחות. וכשהמחוג סימן עלייה - מיד שלחתי ת'עצמי לצד שמאל במיטה וצללתי לימים (שבמהרה הפכו לשבועות) במחשכי התיעוב, האכזבה וההלקאה העצמית. וחוזר חלילה, לפרקים קצרים הייתי למעלה (רגשית), ורוב הזמן למטה (במיטה השוקעת).

כמה מטופש ולא הגיוני בעליל נכון?! כי מי לעזאזל שם לב, או אכפת לו, אם אני הרבה יותר? או קצת פחות?

וגם אם מישהי/ו העזו בחוצפתם והעירו, מדוע אפשרתי לזה להשפיע כל-כך על מצבי הרגשי ועל החיים שלי..?

 

בתמונה: טלי בבגד ים תיק-תק

דימוי גוף (Body Image) הוא הייצוג הנפשי, התמונה, שאנחנו יוצרות במוחנו ביחס לעצמנו, כזה שלא בהכרח מייצג איך שאנחנו באמת נראות, אובייקטיבית.

הוא כולל את התפיסות, ההתנסויות (גופניות או רגשיות), המחשבות, הרגשות והמשאלות המתעוררות אצלנו ביחס לגוף שלנו, וכן מתוך התייחסות הסביבה אלינו.

החדשות המעודדות הן שהמושג גמיש, כלומר עשוי להשתנות לאורך החיים (בייחוד כשמקבל בוסט של מודעות, הכוונה ועבודה על העצמי פנימה).  

אצלי זה התבטא בעיקר בהימנעות. הימנעות ממפגשים חברתיים (ככל שיכולתי), הימנעות ממגע וקירבה פיזיים, הימנעות מחוויות ופעילויות שכרוכות בלבוש מינימליסטי ו/או בקיץ הלוהט, ועוד ויתורים כאלה ואחרים שהשפיעו לצערי גם על בני ביתי האהובים.

במשך שנים למשל נמנעתי מללכת לים או לבריכה, רק כי הרגשתי שאני לא ראויה להיות ולהראות בבגד-ים. אבל לא עוד!

את לא מרגישה בנוח רק כשאת לובשת בגד ים? אין בעיה! תזרקי על עצמך חולצת אוברסייז אוורירית או שמלת-חוף קלילה ושיקית ואת גוד טו גו. 

תגלי טפח ותכסי טפחיים, או להיפך. מה שתחליטי! (גם אני עדין בודקת ומאתגרת את הגבולות שלי).

רק אל תיכנעי לגברת-דימוי-גוף-שלילי שמדרדרת אותך לוותר על הנאות בסיסיות בחיים, כמו- להרגיש את החול החמים מתחת לכפות רגלייך, ואת מגע המים כנגד גופך.

 

בתמונה: טלי בסט ביקיני שחור לבן

אז אחרי שיותר מדי זמן נתתי לקבלה להוביל בריקוד הלא חינני שלנו, החלטתי שדי. גם אני רוצה, ויכולה, להוביל. מאז אני מתאמנת חזק במרתון התאהבות מחדש בסך חלקיי. 

ואכן רוחות של שינוי הגיעו. אולי זה הגיל, אולי התרגיל. אולי עייפתי מלתעב את עצמי לדעת, אולי קבלה התעייפה גם. ואולי בכלל הבנו שתינו ש.. את הזמן שנותר לי בעולם הזה אפשר, ואף הכרחי, לנהל בצורה אחרת לגמרי. 

רוחות השינוי שזימנתי לעצמי נושאות עמן סט ברכות נוסף -

* איך אני מתנהלת בעולם, מבחינת הבטחון שלי מול אנשים בכל הרבדים בחיים, ולא פחות חשוב - מול עצמי פנימה.

* זינוק במדד האומץ והדרייב שלי, להעז ולשים עצמי בפרונט קבל-עם ורשתות חברתיות (ראי ערך: תמונות שלי פה! בבגד-ים!)

* איך אני מתלבשת - במובן של ביטוי עצמי. אני מעיזה ונהנית להיות צבעונית וסקסית, בוחרת בגזרות קרובות לגוף שעוטפות באהבה ומדגישות את מה שיש, אף על פי שהמושא איננו מושלם ומי בכלל רוצה להיות מושלמת?! זה כל כך שייך ל 90s. אני רוצה להיות מיוחדת, מעניינת, מסקרנת, אחרת. פשוט להיות אני.

 בתמונה: טלי בסט ביקיני סטרפלס ובגד חוף צבעוני

אפרופו מלבושים, בגד ים איכותי, שמחזיק ותומך אותי היכן שחשוב לי, מאוד תורם לי אישית לביטחון, ומאפשר פשוט להשתחרר ולחוות את הרגע. גם אם אתן אוהבות לקנות מספר בגדי ים כל קיץ מז'אנר דוד-עלי ודומיו, עדין לטעמי אין (פשוט אין) תחליף לבגד-ים אחד או שניים טובים! כאלה שילכו אתכן כמה שנים, בייחוד שהמחירים פה מעולים! 

אז ליידיז, תרגול מביא לשלמות. או אם תעדיפנה, תזייפו עד שתצליחו. כך או כך, זה עובד. ככל שתתרגלו אהבה עצמית, תתחילו לחשוב עליכן, ולדבר אל עצמכן, בשיח חיובי יותר ומיטיב.

משם הדרך לקבלה ואף לתעופה עצמית כבר לא כזו תלולה. אני מבטיחה. 

קיבלנו גוף אחד והזדמנות אחת בעולם הזה, זה פאקינג עוצמתי! (פרדון מיי פרנץ'), אז באנה נמצה את ההזדמנויות עד תום. נקבל את עצמנו ונחגוג אותנו! ככה בדיוק איך שאנחנו. לא "מתי ש".. ו"אם".. אלא כאן ועכשיו.

אודות הכותבת:

טלי ארבל בבלוג על דימוי גוף ללויטקס

טלי ארבל

אם ורעיה בת 42, מנהלת פרויקטים שיווקיים ביום, ובלוגרית שבריאה על אופנה לעת ליל.

בין לבין, מתרגלת ומקדמת שיח חיובי על דימוי גוף וקבלה עצמית.

לאינסטגרם של טלי

לפייסבוק של טלי

לבלוג של טלי