כבר 4 שנים שאני גרה ביפו ובתל אביב, ולא הולכת לים. 'לא אוהבת, זה כנראה החול שנכנס לכל חור. וגם בטח כי אני ירושלמית, מה לנו ולמטרד המלוח הזה. וגם זה כזה בלאגן, לחפוף ולהחליף בגדים וגם הבית מלא חול, לא לא, אני לא אוהבת ים'. כל החיים מנטרה קבועה פרו-יבשתית, מהגיל שבו חטפתי תודעה, ועד לפני כחודש - כשגיליתי את הים שלי. מסתבר שמנעתי מעצמי תרופה מחיית נפש.

בתמונה: אחינעם בבגד ים מעטפה פרחוני

כשאני בים, ההמון התל אביבי שמסביב, צעקות הילדים, הקול המתכתי של המציל - הכל הופך לבליל יפה. נצחיות כזו, סאונד עמום של הגלים שמתנפצים והשמש על הגב. אני מכסה את הפנים בצעיף ואני שוב בבטן אמי, מוגנת ובטוחה וכל כך אהובה. כשלקחתי קורס מיותר למדי בפסיכולוגיה אי שם בגיל 17, נתקלתי בפסקה אחת של פרויד שדיברה אליי. The Ocianic Feeling. היא דיברה עד כדי דמעות. דיברה עד כדי לצלם את העמוד, להדפיס, ולתלות על הקיר בחדר. פרויד טוען שכל פעולה בחיינו, כל רצון, כל תחושה, כל מעשה - הוא נסיון לחוש שוב את מה שחשנו בבטן של אמא. לחזור לראשוניות המערסלת הזו. שבעצם, כל מה שאנחנו רוצים זה לצוף בעמימות במים נעימים, עטופים. הים מחזיר אותי לאמא. רק בו הראש שלי שקט. והוא היה שם כל חיי, אבל אני הייתי בו. ולמה? כי אני שמנה. אני מכוערת. אני לבנה. יש לי את התחת הכי שטוח בכל היבשת. לא הבנתי שהסיסמאות האלה, שליוו אותי כל חיי, שהשכיבו אותי לישון ערב ערב בנעוריי, הן שגזלו ממני את אחת מאהבות חיי הגדולות. לא הודיתי בפני עצמי שזו הסיבה שאני לא מבקרת את הים.

אחינעם בבגד ים שלם קלאסי אדום

לפני שבועות מספר יצאתי הימה, כי התחלתי להבין שאני אישה. אני נשית. איזה מדהים זה קצת בטן, קימורים, טליה, קצת רולז כשאני יושבת!! ההבנה הזאת עטפה אותי בהדרגה, וכי הרוחות הנכונות של הנשים הנכונות נושבות לכיווני, לכיווננו. החלטתי שגם לאינסטגרם שלי, ahinoambaer (קריצה קריצה), אני מתחילה להעלות תוכן חיובי כזה. קצת. בשביל עצמי ובשביל נערות כמו אחותי הקטנה, שמתחילה עכשיו דיאטה לראשונה. אז העליתי תמונה בחזייה ובתחתונים.

בתמונה: אחינעם בבגד ים ביקיני שחור

פחדתי כי אין לי את הבטן הכי הכי שטוחה, וגם, הלבשה תחתונה... ומה אם יגידו כי אני שדרנית ברדיו ומה אם יגידו כי בוסים פוטנציאליים ומה אם יגידו כי מחפשת צומי, ואז אמרתי "זין". העליתי. זה שימח אותי וריגש אותי, זה גרם לי לחוש גאווה. ולגברת הנחמדה שהגיבה המומה "מדוע צריך להעלות תמונה כה חושפנית לאינסטגרם???' תראי, לי ולצניעות אין דבר וחצי דבר. לא באופי ולא ביופי. אני פחות או יותר מורכבת מפה גדול ומחשוף עמוק. כזאת אני. ואם חוזרים קצת אחורה, ברשותך כמובן, אדם וחווה כיסו את עצמם לאחר ששגו וידעו פרי אסור. אם לא היו חוטאים, אולי עד היום היינו הולכים עם הכל מתנפנף ומתקפצץ ומתלפלף באוויר הפתוח. אז לא, אני לא רוצה להיות צנועה, לא באלי. ובבקשה בבקשה, אני מבקשת מעצמי - לא להתבייש יותר. כך נבראתי, בצלם חוה ובצלמו של הטבע. ביי, הלכתי לים.

 בתמונה: אחינעם בבגד ים מעטפה טרופי

צילום: orciporkiiporki

על הכותבת:

אחינעם בר

בת 22, קריינית ושדרנית גלגלצ.

על המסך או מאחורי המיקרופון מגיל 11,

תחילה בקול ישראל, משם להגשת המהדורה הצעירה בערוץ 11, וכיום בגלי צה"ל.

גרה בתל אביב עם בן הזוג ויותר מדי חתולות.